כשהכל רץ ואתם לא שם

היה תקופה שבה הכל מבחוץ נראה בסדר. אבל בפנים הייתה תחושה מתמדת של ריצה, של חוסר מנוחה, של גוף שמדבר ואני לא מקשיבה. לקח זמן עד שהבנתי שהעייפות הזו לא נובעת מאיטיות או חולשה. היא נבעה מכך שניתקתי מעצמי בלי לשים לב.

בתוך התהליך האישי שעברתי גיליתי כמה כוח יש ברגע אחד של הקשבה אמיתית, בלי למהר ובלי לתקן. למדתי טיפול רגשי, עבודת גוף נפש, ותקשורת מקרבת. וראיתי שוב ושוב איך אנשים שמגיעים שבורים ועייפים מתחילים לנשום אחרת כשמישהו פשוט מחזיק להם מרחב.

הכאב הכי גדול שאני פוגשת הוא הבדידות בתוך הקושי. לדעת שמישהי רואה אותך זה כבר משהו.

היום אני מלווה אנשים שמרגישים שאיבדו את הקשר עם עצמם. מי שחי על אוטומט, שמשהו בפנים מבקש תשומת לב אבל לא ברור מאיפה להתחיל. אני לא מאמינה בתיקון מהיר. אני מאמינה בקשב, בעדינות, ובקצב של כל אחד.